פסק-דין בתיק ע"א 9587/06

1.         בפנינו ערעור על פסק הדין מיום 14.9.06 של בית משפט קמא (כב' הרשמת ת' נמרודי), בעקבות החלטתה מיום 7.9.06 לדחות את בקשת המערערים למתן רשות להתגונן.

2.         על-פי פסק הדין חוייבו המערערים לשלם למשיבה סך של 146,794 ש"ח בצירוף ריבית, בגין חוב דמי שכירות לתקופה שמחודש אפריל 2004 ועד לחודש דצמבר 2005.

3.         אין עוררין על כך שהמערערת לא שילמה למשיבה דמי שכירות בגין 20 החודשים הנ"ל. טענת המערערת 1 והמערערים 2-4 (נושאי תפקידים במערערת וערבים לחובותיה) הינה כי המערערת שילמה למשיבה תשלומי יתר. אלו נובעים מהפרשים בין שטח ברוטו שהושכר למערערת בפועל, לבין שטח ברוטו שצויין בהסכם השכירות. כמו כן טוענים המערערים, כי חברת ניידג'ר נור, אשר שכרה את המושכר לפני המערערת, שילמה גם היא תשלומי יתר למשיבה הנובעים מאותם הפרשים, וזו המחתה את זכויותיה למערערת על מנת שתתבע את תשלומי היתר.

4.         בית משפט קמא קבע כי בהסכמי השכירות עם המערערת ועם ניידג'ר נור הוסכם מפורשות כי שטח המושכר כולל "חלק יחסי ברכוש המשותף". כיוון שכך, משחתמו ניידג'ר נור והמערערת על ההסכמים, אף אם לא קראו אותם בעיון, הרי שלא תעמוד להם הגנה בטענה שלא ידעו את תוכן ההסכם. בית משפט קמא ציין עוד כי המערערת חתמה על הסכם השכירות על בסיס אותם נתונים שלפיהם חתמה חברת ניידג'ר נור. זו האחרונה ידעה על סמך תכתובת מחודש נובמבר 1999 (ע/5), כי העירייה מדדה את שטח המושכר ב- 117 מ"ר על אף שבהסכם השכירות נרשם כי השטח הינו 153 מ"ר. למרות זאת לא עשתה ניידג'ר נור דבר ואף חידשה את הסכמי השכירות ואת תקופות האופציה. בנסיבות האלה, נפסק, מנועה המערערת מלטעון כי לא ידעה על ההפרשים. אשר להמחאת זכויותיה של נייד'גר נור לטובת המערערת, הרי שמשידעה על ההפרשים, פסק בית משפט קמא, כי אין לה עילת תביעה להחזרתם, וממילא אין לה זכויות להמחות. בנוסף, בהסכם השכירות נרשם מפורשות כי ניידג'ר נור אינה יכולה להעביר את זכויותיה על-פי ההסכם לאחר. מגבלה זו חלה לא רק על העברת זכות השכירות, אלא על כל זכות הנובעת מההסכם לרבות תשלום דמי שכירות.

5.         המערערים טוענים בעיקר לשלוש טעויות בהחלטת בית משפט קמא.

            האחת -  קביעת בית משפט קמא שבשני ההסכמים צויין כי שטח המושכר כולל "חלק יחסי ברכוש המשותף". ציון כאמור מופיע רק בהסכם עם המערערת, אך לא בהסכם עם ניידג'ר נור.

            השנייה -  קביעת בית משפט קמא לגבי המגבלה על המחאת הזכויות. לטענת המערערים ההגבלה חלה רק בתקופת ההסכם אך לא לאחריו.

            השלישית - קביעת בית משפט קמא על מודעותה של ניידג'ר נור להפרשי השטחים על סמך התכתובת (ע/5) מחודש נובמבר 1999. טוענים המערערים, כי מן התכתובת ניתן ללמוד על הפרשי שטחים בין האופן שבו מדדה העירייה את השטח, לבין השטח על-פי הסכמי השכירות. ברם, אין ניתן ללמוד מן התכתובת על הפרשי השטחים ברוטו, קרי, ההפרש בין השטח שצויין בהסכמים לבין השטח בפועל.

6.         באת כוח המשיבה מבקשת לקיים את החלטת בית משפט קמא. לדבריה, מאותה תכתובת מחודש נובמבר 1999 (ע/5) עולה שניידג'ר נור ידעה על ההפרשים, וממילא משעבר המושכר אל המערערת, כשאותם בעלי מניות משמשים בשתי החברות ואותם אנשים נשאו ונתנו עם המשיבה, הרי שהמערערים מוחזקים כמי שידעו מה שידעה ניידג'ר נור. הללו המשיכו בהתקשרות החוזית, חידשו את האופציות, צמצמו את השטח המוסכם, הכול על-פי אותם פרמטרים שהוסכמו עם ניידג'ר נור. המערער 2 גם אישר בחקירתו הנגדית שניידג'ר נור ידעה ששטח המושכר נמדד על-ידי העירייה ב- 117 מ"ר בשעה שהיא חוייבה על-פי 153 מ"ר.

7.         המערערים צודקים בטענתם, כי בהסכם עם ניידג'ר נור לא צויין, אלא רק בהסכם  עם המערערת, כי שטח המושכר כולל "חלק יחסי ברכוש המשותף".

            על יסוד נתון עובדתי זה, ושאר נימוקי החלטת בית משפט קמא, אנו תמימי דעים עם ההחלטה במה שנוגע להסכם עם המערערת. ההסכם מפורש וברור דיו, והמערערים לא יישמעו בטענה שלא קראו או שלא הבינו את תוכנו.

8.         לא כן באשר להסכם עם ניידג'ר נור. אותה ידיעה שהוכחה כדבעי בתכתובת מחודש נובמבר 1999 (ע/5) ובעדותו של המערער השני, הינה לגבי הפערים שבין שטח המושכר לפי המדידה של העירייה, לבין שטחו לפי ההסכם. ברם, אין די בכך כדי לבסס ידיעה על ההפרשים ברוטו, שבין השטח בפועל, לבין השטח על  פי ההסכם. כמו כן, לבטח אין בכך כדי לבסס ידיעה לגבי המועד שקדם לחודש נובמבר 1999.

9.         נמצא, כי לכאורה עומדת למערערים זכות שהומחתה אליהם מאת ניידג'ר נור. אומנם, לעניינה של זכות זו יש מקום לספק אם היא חלה רק על העברת זכות השכירות או גם על כל זכות הנובעת מההסכם, לרבות תשלום דמי שכירות. אין לשלול את קביעת בית משפט קמא בעניין זה, אך היא מוקדמת, היות ובבקשת רשות להתגונן עסקינן, ועניין זה מצריך בירור.

10.       ייתכן שעל פי ההסכם, כלל וכלל לא עומדת למערערים זכות קיזוז. אולם, משלא טענה המשיבה בעניין זה בפני בית משפט קמא, לא ראינו לעשות כן בשלב הערעור.

11.       התוצאה היא שהערעור מתקבל במה שנוגע להמחאת הזכויות מצידה של ניידג'ר נור כלפי המערערת, והערעור נדחה במה שנוגע להסכם שבין המערערת לבין המשיבה.

            בהתחשב עם סיכויי טענת ההגנה וכלל נסיבות העניין, החלטנו להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדה כספית בקופת בית משפט השלום בסך של מחצית מסכום פסק הדין, שתיעשה בתוך 30 יום. אם לא תיעשה ההפקדה במועד, יעמוד פסק הדין בתוקפו.

ניתן היום, כ"ה באייר תשס"ז (13 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.